Epus + One, Jean-Luc Moulène. Epigram

 Dubstep became a prominent vehicle in current transformation of indie rock. Sure, numerous base dripping parties and musical events during late 90s and early millenium years claimed a place for dubstep in the alternative scene. Only in recent years dubstep made its way to critically acclaimed albums, namely James Blake’s debut album released in 2011. Dubstep’s strength also derives from acknowledging the role of silence between musical parts. Inherited from drum n’ bass, the bass drop has a crucial role in dubstep’s status. Let your ears search for the full bass line, the “wobble” bass and the shuffling beat. The drop interferes, intervenes, alters the musical lines. The drop takes place from within the beat while breaking it apart, leaving your taste taste buds with a distinct flavor.

A drive to Dia: Beacon goes by swiftly when involving a drop playing.

La Vigie by Jean-Luc Moulène looks out, with its 299 photographs, on the life cycles of Paulownia Tomentosa, growing in a crack of a sidewalk in Paris. The photographs are presented in identical size and frame, divided to symmetrical lines on the wall. The content interferes in their presentation. Documented during seven years, Paulownia Tomentosa appears and vanishes, shifts and rediscovered while continuously pointing at a nonlinear temporality.

 

להמשיך לקרוא

בקטגוריה אמנות | להגיב

עוד אחד אוכל אבק – על הורדת תוכנית הרדיו הקצה

מפתה היה לפתוח טור העוסק בהורדת תוכנית הדגל של המוזיקה האלטרנטיבית ברדיו הישראלי עם שורה מתוך שירו הנבואי של קוואמי, שיחד עם נדב רביד הגיש במשך 13 שנה תמימות יותר או פחות את התוכנית, "מאבד את הקצה". העניין הוא שקוואמי, או נדב, מעולם לא איבדו את הקצה (בכל הקשור לדיג אינטנסיבי של קטעי מוזיקה מעולים מכל העולם וכמעט בכל סגנון) – אנחנו אלה שאיבדנו אותם. איבדנו אותם בגלל הצורך של גלגל"צ "לישר קו" עם לוח המשדרים היומי העממי של התחנה, ולהיפטר מהגיבנת הזאת של שעות הלילה (שאומנם כללה גם את "סינגלס", אבל היא אינה משמעותית לעשרות אלפי מאזינים כמו הקצה).

להמשיך לקרוא

בקטגוריה מוזיקה | להגיב

הזמנה לאירוע

טקסט זה פורסם לראשונה בבלוג עונת התרבות בירושלים

טרבור קרלסון, מנכ"ל להקת מרס קאנינגהם, עומד על הבמה באולם במוזיאון ישראל ומבקש לכבות מכשירים ניידים טרם לתחיל מופע ה-Events  בחמישי בערב. לא להשתיק, לכבות. אנחנו מגיבים בצייתנות. לכאורה, בקשה סטנדרטית. אם המכשירים שלנו עלולים להפריע לציוד הטכני של הלהקה, הרי שמוטב להשתיקם. למעשה, לבקשה הזו יש גם מספר השלכות נוספות שאינן מובנות מאליהן. רוצה לומר, איש מבין הנמצאים בקהל לא יוכל לשלוח יד לתיק שלו ולתעד בהינף אצבע רגעים חזותיים. כמו כן, אלא אם עומד לרשותכם המכשיר הזה עם המחוגים שעונדים על היד כי הוא פריט משלים ב א מ ת מוצלח, לא תהיה לכם דרך לדעת באיזה שלב של הערב אתם נמצאים. האם הסוף קרב? האם זהו החלק הראשון? השני? דיסאוריינטציה, הנה אנו באים – ממש מעבר לדלתות שמובילות לחללי הגלריה של המוזיאון.

הזמן והיעדרו משחק תפקיד חשוב לא רק עבור הקהל. כפי שקרלסון יסביר בהמשך, במהלך סיור בתערוכה המוקדשת לעבודות אמנות המדברות עם ועל קאנינגהם עצמו (וורהול וראושנברג, כמובן, בתפקיד החשודים המיידיים), בניגוד לתחושתת האקראיות שעשויה להתגנב ללב הצופה, מופע ה-Events מתוזמר ומתוזמן, בכל שנייה ושנייה. קאנינגהם, כך נדמה, יצר כוריאוגרפיה לא רק לגופי הרקדנים, אלא גם למרחב הזמן בו הם משוטטים.

להמשיך לקרוא

בקטגוריה אמנות, בדרכים | תגים , | להגיב

תרבות השפע

נסיעה בת מספר ימים בין ערים מחוץ ובתוך ארה"ב היא הדרך הטובה ביותר לאבד את עצמך. מבחינה מוזיקלית, נע הרדיו בין תחנות רוק, רוק כבד, קאנטרי יללני, אולדסקול היפ הופ נוטף 808 וחוזר חלילה. במעבר בין ארה"ב לחבל אונטריו הקנדי משהו משתנה.

תחושה פחות לחוצה ומחייבת מתחילה להשתלט על הרדיו. תוך דקות מספר, יותר משעה לפני שמגיעים למעבר הגבול לקנדה, נקלטת תחנה מהצד השני של הגבול, המוקדשת למוזיקאים קנדיים בכלל ולמוזיקת אינדי קנדי בפרט. ואם נזקקתם לייחוד נוסף – התוכניות הוגשו על ידי המוזיקאים עצמם. בדרך לטורונטו מתחילים להבין שמדובר במשק עצמאי לחלוטין המקיים את עצמו בהצלחה רבה על ידי מוזיקאים וקהל מקומי בלבד.

להמשיך לקרוא

בקטגוריה בדרכים, מוזיקה | תגים , , , , | 2 תגובות

שטח בנוי, יחסית

120 אמנים מיוזעים על מיטות שדה בבית ספר ברחוב אורט ישראל. 72 שעות של פעולה עירונית. סרבלים כתומים לאמנים, לבנים לאנשי ההפקה. אנחנו הולכים אחרי גילי קרז'בסקי, מתאמת התוכן של האירוע. כל אמן מדבר איתה, כל בעל מלאכה מתייעץ איתה. זה כבר שבוע שהיא, כמו רבים ממשתתפי היוזמה, גרים כאן. ברחוב. בבית הספר.

אזור התעשייה המוכה קלות של בת ים מבסוט. בחזיתם של הבניינים המטופחים יותר (ופחות), בחזיתו של בית האבות העמוס לעייפה בבוגרי ארצנו (וארצות אחרות), ממש לפני בית הכנסת – בכל מקום עמלים אמנים, אדריכלים וסטודנטים בסרבלים כתומים על פרויקטים שמטרתם להגדיר מחדש את המרחב הציבורי. לא בהתנשאות. ממש לא. ההפך הוא הנכון. כל הפרויקטים נובעים ישירות מצרכי השכונה.

להמשיך לקרוא

בקטגוריה אמנות, בדרכים, כללי | תגים , , , , , | תגובה אחת

כל הכבוד לך, אוהד חמו

הפוסט הזה כתוב כטוקבק. בדיוק כמו הכתבה שהביא לשידור זה עתה כתבנו, אוהד חמו. הבה נתפלש שוב בתמונות הלינץ' הנוראי מרמאללה במלאת עשור לאסון. הבה נתפלש שוב באבל פרטי של אנשים. הבה נעמיד אב שכול, שלא הוריד את הכיפה שלו מיום שסיים לשבת שבעה על בנו, במקום בו הוא נשחט ונציין בפניו שבדיוק עכשיו – ממש בדקה זו – זה קרה. לא, יותר טוב. בואו נשמע מבתו של יוסי אברהמי המנוח למה היא לא מסוגלת לשמוע עדיין ערבית. לא, בואו נראה עוד פעם תמונות של לינץ'.

מה קרה? אין היום אייטם על בר רפאלי? כנראה אין. טוב, אז עדיף כבר להתפלש. עד זוב רייטינג. אין עוד איזה שכול שאפשר להראות מייבב מול המצלמה? שמישהו יקפיץ לשם אחד ומהר.

<

תארגן לי מסבחה?

אין מה לומר – המהדורה של ערוץ 10 הפכה לגנון וזו של ערוץ 2 כבר חרגה מהיותה סניף של דובר צה"ל. היא מחרחרת ריב, מדון, תחושות קבס לאומיות וכל מה שעשוי להשאיר אתכם דבוקים לשיערו המאפיר של יאיר לפיד. לפחות עד צחוק מעבודה. בעצם, לא צריך לחכות עד אז. זה כבר ממש כאן.

****אפרופו יאיר לפיד: גם ההתנשאות על חנין זועבי במהלך המהדורה השאירה טעם רע בפה. בעיקר כי יכול להיות שהזחיחות הזו תהפוך בסופו של דבר לראש הממשלה שלכם. עושה רושם שהקמפיין שלו מתחיל ממש כאן.

בקטגוריה כללי | תגים , , , | להגיב

הכיכיףדומייןעםשםקליט

M.I.A חנכה קליפ חדש. דרך ההפצה שלו נשארת נאמנה למשחקי המילים, הדימויים והפרות הסדר החזותיות שמהוות חלק בלתי נפרד מהעשייה שלה.

Story to be told נוצר בהשראת האינטרנט ומופץ באורח מקוון. נרכש עבורו הדומיין yesthelittlepeoplewillneverwinbuttheycanfuckshitup, שזה בעברית – Yes the little people will never win but they can fuck shit up (כן, האנשים הקטנים לא ינצחו לעולם אבל הם יכולים ל*** למערכת את הצורה).

להמשיך לקרוא

בקטגוריה אמנות, כללי, מוזיקה | תגים , | להגיב

כל מה שישמח אותה בליל שבת

אל ההאדרה המתלווה למילים של סופרים עלומים ממאות קודמות קשה לי יותר להתחבר. לא למילים של הסופרים עצמם, אלה למילים של אלה החוזרים אליהם. השבים אחורה מתפעמים מפיוט, מהתמודדות עם הנשגב, משפע של מילים הבוראות עולם שכל כולו חיבור לטבע וממנו – אל טבע האדם.

ההתפעמות הראשונית שלי ממילים נבעה ממוזיקה פופולרית שגיליתי כילדה. ממה שלנון עשה. משברון הלב של איאן קרטיס. מהשטויות הדביקות של דפש מוד. תמיד קראתי. תמיד בלעתי ספרים, אבל את עור הברווז אני חבה לדיסטורשנים. כיום נדמה לי שלמילים של מוריסי היו השפעה יותר ישירה על חיי מאשר לאלה של בקט, אני חייבת להודות. את המילים השבורות של "לא אני" שביימתי לבגרות לפני עשור אני כמעט ולא זוכרת. את "קומון פיפל" של פאלפ אני יכולה למלמל מתוך שינה.

להמשיך לקרוא

בקטגוריה כללי, מוזיקה | תגים , , , | להגיב

הוראות שימוש בחוף הים: הילטון טאבה

החוף בכפר הנופש של רפי נלסון שבהילטון טאבה רדוף בקוסמפוליטיות: תיירים מרוסיה מתנמנמים ליד הולנדים שמשנרקלים עם בריטים וקבוצות של גרמנים. ההנהלה מצליחה לעמוד בקצב שלהם. החוף לא צריך לעבוד קשה כדי למשוך אותם לשם שוב ושוב. עם העברית, לעומת זאת, יש עדיין כמה בעיות:

אבל אנחנו סלחנים, תכלס.

בקטגוריה בדרכים, כללי | תגים , , , , | להגיב

אבודים בתרגום

הערה: את הפוסט הבא יש לקרוא תוך כדי האזנה

ה-Human Beings הינה עוד להקה מקומית שעברה כאן בסוף שנות ה-90 וברחה לה ללונדון לנסות את מזלה; במקום בו יעריכו ישראלים השרים באנגלית ומתכתבים עם תתי ז'אנר שלעתים נדמים שוליים. בלונדון, למרבה ההפתעה, גם לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות (מאז הגיעו בתחילת העשור לעיר הקרירה) ושני מיני-אלבומים מושלמים, מרגשים עד דמעות וכנים בצורה כמעט מביכה לא דגדגו לבריטים המנומנמים את קצה קצהו של איבר הרבייה שלהם.

בחזית הלהקה עמד מאז ומעולם יגאל ישראל – שלצורך העניין והגילוי הנאות גם חבר טוב של כותב שורות אלו, ואם לא היה כזה נראה שאיש לא היה כותב עליהם ב-2010 בישראל – ושיריו החולמניים הפכו את המוזיקה של הלהקה למסע קסום במקום בו הופכת מלודיה לחוויה חוץ גופית, מספרת סיפור ושופכת את המאזין יחד עם דלי הצלילים אל תוך אגם שוצף של חוסר דאגה. עם זאת, ובחזרה למיני-אלבומים, האזנה רנדומאלית חוזרת ליצירות מעוררת את התחושה כי אסור שלהקה מסוג תהיה נחלתם של כמה חברים או כמה עשרות שמעריצים בריטיים הזויים.

להמשיך לקרוא

בקטגוריה כללי, מוזיקה | תגים , , , | 5 תגובות